כשקאנט קרא את הביקורת של גרבה ופדר, הוא זעם. הם טענו שהפילוסופיה שלו מצמצמת את העולם, ואותנו יחד איתו, לתכנים הקיימים רק בתודעה, כלומר שהוא ברקליאני במסווה. אלא שבביקורת התבונה הטהורה עצמה קאנט כותב שתופעות הן "ייצוגים בלבד" ושהן אינן יכולות להתקיים מחוץ לנפשנו. אז מדוע הוא כל כך נעלב? ואם אכן יש כאן רק מחלוקת מילים, מה בדיוק נשאר מההבדל בין האידיאליזם שלו לבין זה של ברקלי?
המאמר שואל אם אפשר לקרוא את קאנט כפנומנליסט, כמי שרואה בעצמים במרחב אוספים של פריטים מנטליים, ובכל זאת להסביר את התנגדותו החריפה. לצורך כך נבחנת תשובתו הרשמית בנספח לפרולגומנה, וכן קטעים מרכזיים בביקורת, ובהם הפרלוגיזם הרביעי והדיון ב"בתוכנו" וב"מחוצה לנו". הדיון נשען על פרשנים בולטים כמו אליסון, אליס, קמפ סמית וסטרוסון, ובודק מה בעצם המילה "ייצוג" אומרת אצל קאנט.
הטענה המרכזית נוגעת למושג שנראה מובן מאליו. אם "ייצוג" אינו בהכרח תמונה בראש, ייתכן שהפרשנות המקובלת של האידיאליזם הטרנסצנדנטלי מסתמכת על הנחה שקאנט עצמו לא קיבל. מי שמתעניין בקאנט, בספקנות לגבי העולם החיצוני או בשאלה מה פירוש לומר שהעולם הוא "תופעה", ימצא כאן קריאה מחודשת בטקסטים מוכרים.
