מדוע אנחנו חווים צבעים, צלילים וריחות, בעוד הפיזיקה מדברת רק על מסה, מטען ומשוואות? כבר ארבע מאות שנה, מאז גלילאו, אנחנו מפרידים בין מה שניתן למדוד לבין מה שנחווה. ההפרדה הזאת עשויה להיות המקור לבעיה הקשה של התודעה, ואולי גם לתעלומות בלב הפיזיקה: בעיית המדידה, השזירה הקוונטית והקושי לנסח תיאוריה אמפירית של כבידה קוונטית.
המאמר מציע נקודת מוצא אחרת. במקום להניח שהחומר הוא היסוד ושהתודעה נולדת ממנו, או שהתודעה פזורה בכל חלקיק, הוא יוצא ממוניזם ניטרלי בנוסח ויליאם ג'יימס וברטראנד ראסל, שלפיו המנטלי והפיזיקלי אינם שני עולמות. השאלה המרכזית היא האם מנקודת מוצא כזאת אפשר לגזור חלקים מרכזיים של הפיזיקה, ואם כן, מה יקרה להבנתנו את הקוונטים, את היחסות ואת החוויה עצמה.
הכותבים מנסחים שתי אקסיומות ובוחנים אילו תיאוריות פיזיקליות מתיישבות איתן. הם נשענים על ההבחנה של איינשטיין בין הסבר קונסטרוקטיבי להסבר עקרוני, ומציבים אנלוגיה בין היחסות הפרטית לבין השזירה הקוונטית. את האנלוגיה הם מדגימים באמצעות התקן של מרמין ומצבי בל, ובהמשך הם מתייחסים לניסויי מחק קוונטי בבחירה מושהית ולשאלת חופש הרצון. התוצאה היא ניסיון נועז לחבר פיזיקה ופסיכולוגיה לתמונה אחת, תמונה שמערערת על כמה מהאינטואיציות הבסיסיות ביותר שלנו לגבי זמן, סיבתיות ומה שנחשב "אמיתי".
