איך אפשר לדבר על "נפש" בלי להניח שהיא חומר מסתורי שנוסף לעולם הפיזי? כמעט ארבע מאות שנה אחרי שדקארט חילק את המציאות לחומר ולרוח, השאלה הזו עדיין מטרידה פילוסופים, פיזיקאים ומדעני מוח. הקושי חריף במיוחד כשמבקשים להבין מה מבדיל בין אבן, תא בודד, בעל חיים ובני אדם, ומתי אפשר לומר על מערכת שיש לה אמונות, כוונות או חוויה.
המאמר מנסה לגשר על הפער הזה בעזרת כלים מהפיזיקה הסטטיסטית ומתורת האינפורמציה. נקודת המוצא היא שכל דבר שניתן להבחין בינו לבין סביבתו מוגדר בעזרת גבול סטטיסטי, "שמיכת מרקוב". השאלה המרכזית היא האם עצם קיומו של גבול כזה כבר מעניק למערכת שני היבטים מתמטיים, אחד שעוסק בדינמיקה של מצביה הפנימיים ואחד שעוסק במה שמצבים אלה "אומרים" על העולם החיצוני. ואם כן, האם ממנו נגזרת עמדה פילוסופית חדשה על היחס בין החומר לנפש.
המחברים בונים את הטיעון שלב אחר שלב, מדינמיקה אקראית ומכניקה בייסיאנית ועד גיאומטריה אינפורמטיבית והסקה פעילה. אחר כך הם בוחנים את התוצאה מול העמדות הפילוסופיות המרכזיות בנושא הנפש והגוף, ומשווים אותה לתיאוריית האינפורמציה המשולבת של התודעה. הם גם מציגים סימולציות של כתיבת יד ותנועות עיניים בסריקת פנים, ומתייחסים למצבי תודעה משתנים כמו שינה וחלימה. התוצאה היא ניסיון נועז להסביר איפה עובר הקו בין חיים, סנטיינס ותודעה, ואולי להראות שאין קו חד כזה כלל.
