איך ייתכן שאותו יין מתוק לאחד ומר לאחר, ושבתים שלאורך הנהר נראים נעים למי שמפליג ונייחים למי שנשאר על החוף? אריסטו סבר שהחושים מוסרים לנו באופן אמין כיצד הדברים באמת, ובכל זאת ידע היטב שהעולם מציג לנו לא פעם תמונות שאינן מסתדרות זו עם זו. השאלה היא כיצד אפשר לשמור על אמון בתפיסה מבלי להתעלם מהמקרים שבהם היא כאילו סותרת את עצמה.
המאמר בוחן את תשובתו של אריסטו דרך העימות שלו עם הפרוטגוראים, שלפיהם כל מראה הוא אמיתי. במבט ראשון זו נראית טענה על ידיעה ועל אמת, אבל נשאלת השאלה אם אריסטו רואה בה משהו עמוק יותר, ומה בדיוק הוא מצא בה. האם פרוטגורס של אריסטו הוא אותו פרוטגורס שמוכר לנו מאפלטון? ומי בעצם עומד מול אריסטו: אנשים שנקלעו לבלבול אמיתי, או כאלה שמתווכחים לשם הוויכוח בלבד?
המחבר קורא מקרוב את הדיונים של אריסטו במטפיזיקה, ובמיוחד בספרים ד ו-יא, לצד קטעים מן הפיזיקה ומספר "על הנפש". הוא משחזר את מהלכי הטיעון, מעמיד אותם מול עדויות מאפלטון, ומנסה להבין מה בדיוק אריסטו מבקש לשלול ומה הוא מבקש לשמר. התוצאה היא תמונה מפתיעה של גבולות הריאליזם האריסטוטלי בכל הנוגע לתכונות שאנו קולטים בחושים.
