נלסון גודמן בנה ב"מבנה המראה" מערכת פנומנליסטית מפורטת, שבה עצמים נראים מתמשכים מתגבשים מתוך יחידות חוויה בסיסיות. אפשר היה לצפות שמי שהשקיע מאמץ כזה בבניית המערכת יאמץ גם את התפיסה הפילוסופית שמאחוריה. אבל גודמן אינו פנומנליסט, והוא אינו רדוקציוניסט. מדוע בנאי מוכשר כל כך של מערכות מסרב להאמין שהן חושפות את הבסיס האחרון של הידע והמציאות?
השאלה המרכזית של המאמר היא מה בעצם עושה מערכת בנייה, ולמה היא טובה אם אינה מראה שכל האמיתות נגזרות מיסודות פיזיים או חושיים. השאלה נוגעת בוויכוח רחב על היחס בין מדעי הטבע לפסיכולוגיה, לאמנויות, למדעי הרוח ולפילוסופיה, ועל האפשרות שהעולם מתואר היטב ביותר מדרך אחת.
המאמר הוא עיון פילוסופי ולא ניסוי. הוא קורא מחדש את עבודתו של גודמן, ובמיוחד את "מבנה המראה" ואת "צעדים לקראת נומינליזם בונה", וכן את עמדות הפנומנליזם והרדוקציוניזם, ומציב אותן מול טיעונים של דיווידסון, פודור וקים, ומול חלופות כמו מערכת הארלבס של קרנאפ. הוא בוחן מושגים כמו חוקי גשר, סדר בין מערכות, איזומורפיזם והיחס בין זהות לקו-אקסטנסיביות, ומציג גם דימוי מפתיע מעולם הכלים והמלאכה.
מי שמתעניין בשאלה מה נחשב הסבר, מה נחשב ידע ומה נשאר מחוץ לשיטה המדעית, ימצא כאן קריאה חדשה בגודמן, כזו שמסבירה מדוע אפשר להמשיך לבנות מערכות גם אחרי שוויתרנו על חלום הבסיס היחיד.
