מה קורה לתנועת סטודנטים כשהמהפכה שבה תמכה הופכת למשטר צבאי? מצרים של אמצע שנות החמישים היא זירה מרתקת לשאלה הזאת. אחרי נפילת המלוכה נראה היה שהקצינים החופשיים והסטודנטים צועדים יחד. אך בתוך זמן קצר פרץ מאבק כוח בין הנשיא מוחמד נגיב לבין גמאל עבד אל-נאצר ומועצת פיקוד המהפכה, והקמפוסים הפכו לשדה קרב של הפגנות, מעצרים, אגודות יריבות ואלימות ברחובות קהיר.
המאמר שואל כיצד השפיע משבר מרץ 1954 על תנועת הסטודנטים המצרית ועל יחסה לשלטון. האם הצליח המשטר להכפיף את האוניברסיטאות, ומה עלה בגורלם של הסטודנטים שדרשו חירויות ודמוקרטיה? השאלה חשובה גם להבנת האופן שבו משטרים אוטוריטריים מתייצבים, וגם להבנת תפקידם של צעירים משכילים בשעת מפנה היסטורית.
המחברים בוחנים את האירועים כפי שהם משתקפים בתיעוד היסטורי של התקופה: החלטות הממשל, חוקים ותקנונים שנחקקו לגבי האוניברסיטאות, עדויות של אנשי סגל, והפעילות של זרמים סטודנטיאליים שונים, מהאחים המוסלמים ועד גופים קומוניסטיים, ליברליים וערביים לאומיים. כך נפרשת תמונה של מערכת יחסים מורכבת בין שלטון לצעירים, עם תפניות דרמטיות, התנקשות אחת ומאבקים על דמותה של האקדמיה המצרית.
