בעולם ההייטק הכול זז מהר: שפות תכנות מתחלפות, כלים מתיישנים, והלקוחות רוצים פתרונות כבר אתמול. ארגונים רבים בתחום מסתמכים על צוותים אג'יליים, על היררכיה נמוכה ועל עובדים שאמורים לדעת לבד מה הם צריכים ללמוד ומתי. המשמעות היא שהאחריות ללמידה עוברת בשקט מהארגון אל היחיד. האם זו חירות מרעננת, נטל כבד, או שניהם יחד? ואיך עובדים עצמם מדברים על כך כשהם מתבקשים לתאר את הלמידה היומיומית שלהם?
המאמר שואל כיצד עובדים בארגוני ICT מתארים את הלמידה המכוונת עצמית (SDL) בעבודתם, ואילו דרכי דיבור ומשמעויות חוזרות עולות מדבריהם. השאלה חשובה משום שרוב הלמידה בעבודה היא בלתי פורמלית, ומעטים המחקרים העמוקים שבוחנים אותה דרך השיח של העובדים.
החוקרים התבססו על 23 ראיונות שיחתיים שנערכו בשני ארגוני ICT פיניים, האחד גדול והשני קטן, עם מפתחי תוכנה, יועצים, אנשי מכירות ותמיכה ומנהלי פרויקטים. הם נעזרו בניתוח שיח יישומי כדי לאתר "רפרטוארים פרשניים", כלומר דפוסי משמעות ומטפורות החוזרים בדיבור. הם בחנו את מטרת הדיבור, את ההקשר שלו ואת האופן שבו הדוברים ממקמים את עצמם, את עמיתיהם ואת הארגון. התמונה שנפרשת מציעה מבט ביקורתי ולא שגרתי על מה שנראה כמעט מובן מאליו בעולם העבודה המודרני.






