מה קורה לנער שעבר עשרות מעברים בין בתי ספר ופנימיות, חש זר בכל מקום ולא מאמין לשיחות טיפוליות רגילות, כשהוא פוגש לראשונה סוס בן מאות קילוגרמים? בשנים האחרונות הולכות ומתרבות תוכניות שמכניסות בעלי חיים לתהליכי טיפול, ובראשן רכיבה טיפולית על סוסים. התוכניות הללו נחשבות מבטיחות במיוחד עבור נוער בסיכון, אך ההסברים לשאלה מדוע הן עובדות עדיין דלים למדי, וכמעט שאינם מבוססים על קולם של הנערים עצמם.
המחקר שואל מה הנערים עצמם מספרים על התועלות שהם מפיקים מהרכיבה הטיפולית, ואילו היבטים בהתערבות, מתוך הרכיבה, הסוס, המסגרת והקשרים, הם אלה שמאפשרים את השינוי. כדי לבדוק זאת קיימו שתי חוקרות, שתיהן עובדות סוציאליות, ראיונות עומק חצי מובנים עם 19 נערים בני 14 עד 19 משוהים בפנימיות. הנערים השתתפו בתוכנית שבועית בחוות רכיבה טיפולית בישראל, ובה רכיבה, טיפול בסוסים ושיחות קבוצתיות. חלקם הגיעו מפנימייה דתית וחלקם ממסגרות חוק נוער מחמירות יותר, לאחר מעורבות בסמים, בגניבה ובאלימות. הראיונות נותחו בניתוח תמטי, תוך התייחסות לתיאוריית ההגדרה העצמית ולשאלה אילו צרכים נפשיים בסיסיים מתמלאים בחווה.
התמונה שמצטיירת מרתקת במיוחד משום שהיא מערבת עולם של נערים שהחברה התקשתה להכיל, וחיה שאינה שופטת איש.






