ילדים בבית הספר היסודי נדרשים לא רק ללמוד, אלא גם ללמוד איך ללמוד: להציב לעצמם מטרות, לעקוב אחר ההבנה שלהם, לשנות כיוון כשמשהו לא עובד ולהרהר על מה שעשו. מיומנויות כאלה, המכונות למידה מווסתת עצמית, נחשבות לחשובות במיוחד ללמידה לאורך החיים. אחת הדרכים הפופולריות לטפח אותן היא לבקש מהילדים להעריך בעצמם את הלמידה שלהם. אלא שהקשר בין שתי ההיבטים האלה מקובל בעיקר ברמה העקרונית, ופחות נבדק בפועל בכיתה.
המחקר שואל האם תרגול הערכה עצמית באמת משפר למידה מווסתת עצמית, ואם יש הבדל בין ילדים שמעריכים רק את התוצר, כלומר האם ענו נכון, לבין ילדים שמעריכים גם את התהליך, כלומר איך הגיעו לפתרון. שאלה נוספת היא אם הדיוק של ההערכה העצמית הוא הגורם שמסביר את ההשפעה, אם יש כזו.
בניסוי השתתפו 187 תלמידי כיתות ה' ו-ו' בהולנד, שחולקו באקראי לשלושה תנאים. במשך ארבעה שבועות הם פתרו בעיות מילוליות במתמטיקה בפלטפורמה מקוונת, כאשר חלקם רק פתרו, חלקם גם העריכו את התוצר, וחלקם העריכו גם את התהליך והשוו אותו לפתרון לדוגמה. לפני ההתערבות ואחריה מילאו הילדים שאלון על התנהגויות של תכנון, ניטור, בקרה והרהור. הממצאים עשויים לשנות את האופן שבו מורים חושבים על הערכה עצמית בכיתה.






