מה קורה למי שיושב שבוע אחר שבוע מול חמישים ניצולי שואה בחדר אחד, ושומע סיפורים על אובדן, זקנה ומוות? מחקרים רבים בדקו כיצד מטפלים פרטניים סופגים את עולמם של מטופלים שעברו טראומה, אך מי שמנחה קבוצות גדולות כמעט לא נחקר. בקבוצה גדולה אין חדר טיפולים אינטימי. יש מעין חברה בזעיר אנפין, עם מאבקי כוח, תחושת חלל ריק ומכל קבוצתי שנחלש. האם דווקא שם הטראומה "מדבקת" ביתר קלות? והאם ייתכן שגם הצד ההפוך קיים, כלומר שהמפגש הזה מצמיח ומרפא את המנחים עצמם?
המאמר בוחן את החוויה הפנימית של מנחי קבוצות גדולות בעמותת "עמך", שמלווה ניצולי שואה בישראל. שאלת המחקר עוסקת בחוויותיהם של המנחים בהקשר של טראומטיזציה עקיפה, ובמשמעות שהם מעניקים לצמיחה פוסט טראומטית עקיפה, אם בכלל.
החוקרת פנתה לשמונה אנשי טיפול, פסיכותרפיסטים, עובדים סוציאליים ופסיכולוגים קליניים, בני הדור השני והשלישי לשואה. היא ערכה איתם ריאיוני עומק ממושכים, הקליטה מפגש של קבוצה גדולה ושוחחה גם עם שתי מנחות שלה. את החומרים ניתחה בגישה איכותנית, צעד אחר צעד, כדי לבנות הבנה חדשה של מה שקורה בחדר ההנחיה, מעבר לשעות העבודה, ובתוך עולמם של המנחים.






