באינדונזיה חיים מאות קבוצות אתניות ותרבויות, אבל בבתי הספר הפורמליים תוכנית הלימודים כמעט אחידה. איך מלמדים ילדים להכיר בשונות ולכבד אותה כשהכיתה מציעה להם בעיקר חומר תיאורטי, שרחוק מהחוויות שלהם? ומה קורה במקום שבו הילדים עצמם יוצאים לראיין בעל עסק למכירת ברווזים, מבקרים בחנות קדרות או מפרקים מכונת מיזוג אוויר, ומתוך זה בונים את הידע שלהם?
Sanggar Anak Alam, בקיצור SALAM, הוא מוסד חינוכי לא פורמלי באינדונזיה שמבוסס על תרבות וחוכמה מקומית. ההוראה בו נשענת על חקירה, ותוכנית הלימודים מתגבשת בהתייעצות בין מנחים, הורים ותלמידים. המחקר שואל כיצד מתממש שם חינוך רב־תרבותי באמצעות מחזור למידה מבוסס מחקר, ואם מה שנולד במקום כזה יכול לשמש השראה גם למערכת החינוך הפורמלית.
החוקרים ערכו מחקר מקרה איכותני. הם ראיינו 35 משתתפים: עשרה מנחים, מייסד אחד, עשרה הורים וחמישה־עשר תלמידים. בנוסף הם נכחו באירועים כמו סדנת הצגת מחקרים ודיון כיתתי של הורים ומורים. את החומר ניתחו בקידוד פתוח, צירי וסלקטיבי בתוכנת Atlas.ti, תוך השוואה בין שלוש נקודות המבט, ובדקו את הממצאים מול המשתתפים עצמם. התמונה שעולה מהשטח מעניינת במיוחד את מי שמתעניין בחינוך חלופי, בגיוון תרבותי ובשאלה איך נראית למידה שבה הילד הוא החוקר.
