בכל שנה נהרגים בעולם כמיליון ורבע בני אדם בתאונות דרכים, ובאפריקה מתרחש חלק גדול מהמקרים, אף שיש בה רק מעט מכלי הרכב בעולם. בטנזניה התאונות עולות בחיי אדם ובמיליארדי שילינגים, ורובן נובעות מהתנהגות הנהגים: מהירות מופרזת, עייפות, נהיגה פזיזה ונהיגה בלי הסמכה. הרשויות ניסו להתמודד עם הבעיה בעזרת טכנולוגיה. תחילה הותקנה מערכת מעקב באוטובוסים, ובהמשך נוסף לה מפתח זיהוי קטן שמקשר בין הרכב לנהג שיושב מאחורי ההגה, כדי שאי אפשר יהיה להסתיר מי נוהג בפועל.
השאלה היא אם התוספת הזו אכן הפכה את הדרכים לבטוחות יותר, או שהיא רק נראית טוב על הנייר. החוקרים בדקו את השאלה בציר התחבורה הצפוני של המדינה, ציר דאר א-סלאם–ארושה, שנודע בריבוי התאונות בו. הם השוו בין שתי תקופות: השנים שבהן פעלה מערכת המעקב הרגילה, והשנים שאחרי שנוסף לה מפתח הזיהוי. נתוני תאונות שנאספו מהרשות לרגולציה של התחבורה היבשתית וממשטרת התנועה עברו ניתוח בשילוב של שתי שיטות מתחום מדידת הפריון: מדד פריון מלמקוויסט וניתוח חפיפת נתונים. השיטות האלה בודקות לא רק אם מספר התאונות ירד, אלא גם אם השיפור נובע מיעילות אמיתית של המערכת, מהתקדמות טכנולוגית או מגורמים אחרים.
המחקר מבקש לבדוק אם השקעה בטכנולוגיית אכיפה אכן משתלמת, ואילו שיעורים יכולים להפיק מכך קובעי מדיניות במדינות מתפתחות שמתמודדות עם אתגרים דומים.
