נהג שמפספס תמרור בגלל רגע של עומס קוגניטיבי עלול לשלם על כך ביוקר. כדי למנוע זאת פותחו רמזים חזותיים שמושכים את המבט אל האזור החשוב בשדה הראייה: נקודה זעירה, חץ נע, טשטוש או האפלה עדינה של הסביבה. עד כה נבדק בעיקר אם הרמזים האלה עוזרים כל עוד הם מוצגים. מה קורה ברגע שהם נעלמים? האם המבט ממשיך "לזכור" את מה שלמד, ולכמה זמן? ויש שאלה נוספת: האם נהג טירון, שרק לומד את הכביש, נעזר ברמז באותה דרך שבה נעזר נהג ותיק?
המחקר בוחן שאלות אלה בסימולטור נהיגה שנבנה במיוחד לצורך כך, עם הגה ודוושות, מסך שטוח ומכשיר מעקב עיניים מדויק. שמונה עשר צעירים, תשעה עם רישיון ותשעה בלי, נהגו במסלול עירוני וירטואלי עם שלושים תמרורים. כל אחד מהם עבר חמש שיטות רמז שונות. בכל שיטה נהגו שלוש הקפות: הקפה בסיס בלי רמז, הקפה עם רמז, והקפה נוספת בלי רמז שבה נבדק אם דפוס הסריקה השתנה.
החוקרים עקבו אחרי הרגע שבו המבט פוגע לראשונה בתמרור ואחרי האופן שבו הקשב מתפזר על המסך, ובנוסף חילקו את הנהגים לאשכולות לפי דפוסי תגובה לכל שיטה. התמונה שמתגלה מעלה שאלות על עיצוב אימוני נהיגה ועל הגישה שלפיה רמז אחד מתאים לכולם.
