מדדי "סביבה", כמו כמה רועש, מבולגן ובלתי צפוי הבית שבו גדל ילד, נחשבים בדרך כלל לדבר שמשהו מחוץ לילד גורם לו. אבל מחקרי תאומים ואימוץ רבים מרמזים על תמונה מורכבת יותר: גם מה שמכונה סביבה מושפע, בין השאר, מהגנים. הילדים עצמם, עם התכונות שירשו, עשויים לעצב את החוויה שהם מקבלים בבית. אם זה נכון, יש לכך משמעות רחבה להבנה של הקשר בין הורות להתפתחות הילד, ובעיקר לשאלה מה גורם למה.
המחקר הזה שואל אם אפשר לאתר ישירות בדנ"א וריאציות גנטיות שקשורות לרמת הכאוס בבית, כפי שהיא מדווחת בידי ההורים. מדובר בסריקה גנומית רחבה ראשונה מסוגה למדד סביבתי. החוקרים נעזרו במשפחות של תאומים בבריטניה שנולדו באמצע שנות התשעים, ובשאלון קצר שבו ההורים מתארים עד כמה הבית מתנהל בסדר ובשקט. הם השוו את הדנ"א של ילדים ממשפחות עם כאוס נמוך מאוד לזה של ילדים ממשפחות עם כאוס גבוה, בשיטה חסכונית שמאחדת דגימות למאגרים ובודקת מאות אלפי נקודות שונות בגנום. לאחר מכן נבחרו המועמדות המבטיחות ביותר ונבדקו אצל אלפי ילדים נוספים, בתכנון דו-שלבי שנועד להפחית טעויות.
המאמר נוגע בשאלה עקרונית: עד כמה הגבול בין הגנים לסביבה אמיתי, ומה קורה כשתכונות שירשנו מעצבות את העולם שסביבנו.
