כולנו מכירים את התחושה שאחרי מפגש עם שוטר נשאר משהו באוויר: הדרך שבה דיברו אלינו, אם נתנו לנו להסביר, אם הרגשנו שמתייחסים אלינו בכבוד. מחקרים רבים מלמדים שדווקא האופן שבו המשטרה מתנהגת, יותר מן התוצאה עצמה, הוא שמעצב את האמון שלנו בה ואת הנכונות לשתף עימה פעולה. אבל איך בכלל אפשר לבדוק טענה כזאת בלי לשלוח שוטרים להתנהג בגסות אל אנשים אמיתיים? הפתרון שהשתרש במחקר הוא התרחיש הכתוב: סיפור קצר על עצירה בכביש, על תלונה במשטרה או על מקרה חירום, שבו משנים ביודעין פרט אחד ושואלים את הנשאלים מה הם חושבים.
השאלה שבמרכז הסקירה הזאת היא עד כמה הכלי הזה אכן עומד במשימה. האם התרחישים שנבנו מאפשרים לייחס את השינוי בעמדות למה שהחוקרים שינו, או שמא הנשאלים משלימים בדמיונם פרטים שלא נכתבו: מי האדם שעמד מול השוטר, מה היה עברו, מה קרה רגע לפני. כדי לענות על כך נאספו באופן שיטתי כל המחקרים שהעמידו תרחישים כתובים של מפגש בין אזרח לשוטר, ונבחנו לעומק המדגמים שעליהם נשענו, נוסח התרחישים עצמם, הפרטים שנכתבו ואלה שהושמטו, וגם האופן שבו נותחו התוצאות. התמונה שמתקבלת נוגעת לא רק לחקר השיטור, אלא לכל שימוש בניסויי סקר במדעי החברה, ולשאלה מה נדרש כדי שסיפור קצר יוכל ללמד משהו אמיתי על העולם.
