תרגום נחשב לרוב לעבודה משנית, טכנית, כזו שאינה שווה ל"מחקר מקורי" של ממש. אבל מה קורה כשמסתכלים מקרוב על הפרקטיקה האקדמית בפועל? חוקרים רבים נשענים כל הזמן על טקסטים מתורגמים, מתרגמים בעצמם קטעים לצורך ציטוט, עובדים עם מקורות רב-לשוניים בשדה ובארכיון, ובכל זאת ממעטים להכיר בכך כעבודה תרגומית של ממש, ולעיתים אף מזלזלים בבחירותיהם של מתרגמים מקצועיים. המאמר טוען שהדחיקה הזו של התרגום מהמרכז האקדמי אינה עניין טכני שולי, אלא חלק ממארג רחב יותר של חוסר צדק לשוני, שמתקשר גם למצבם של מהגרים, לחסך בשירותי תרגום ותרגום בעל פה בחברה האמריקאית, ולהעמסת נטל התרגום על כתפי חסרי הכשרה.
מה עומד בבסיס ההערכה הנמוכה הזו לתרגום? האם התפיסה שלפיה מחקר צריך להיות "מקורי" כדי להיחשב ראוי, עומדת במבחן ההיסטוריה והמעשה בפועל? ואיך ניתן לשנות את התמונה, בתואר הראשון, בהכשרת תלמידי מחקר, ובעבודת הסגל האקדמי עצמו?
כדי לבחון שאלות אלה, נבחנים דוחות ונתונים על מעמד התרגום בגופים אקדמיים כמו ה-MLA, נסקרות יוזמות פדגוגיות קיימות בהוראת שפה, ספרות וכתיבה, ומובאת גם חוויה אישית מתוך התמודדות עם עיסוק בתרגום במהלך לימודי דוקטורט. מתוך כל אלה מצטבר מבט חדש על מקומו הראוי של התרגום בעבודה האקדמית, ועל האפשרות להפוך אותו מפעילות שולית לכלי מרכזי של צדק לשוני, סולידריות ושיתוף פעולה חוצה גבולות.
