דמיינו מטופל שמתכתב עם חלק נשכח בעצמו, מדבר עם דמות שאיבד, או מתרגל התמודדות עם מצב מאיים, לא במילים בלבד אלא בגוף ובפעולה. משחק תפקידים הוא אחת הטכניקות הטיפוליות העתיקות והמסקרנות ביותר, ממקורה בפסיכודרמה של מורנו ועד לשיטת הכיסא הריק בגשטלט, אך למרות השימוש הנרחב בה בטיפול פרטני וקבוצתי, טרם נערכה סינתזה שיטתית ועדכנית שמנסה למפות כיצד היא פועלת בפועל, על מי, ובאילו הקשרים קליניים.
מאמר זה מציג סקירה שיטתית שנועדה לבחון מה אנו יודעים כיום על שימוש במשחק תפקידים בפסיכותרפיה של מבוגרים: אילו אוכלוסיות קליניות נחקרו, אילו מסגרות תיאורטיות עומדות מאחורי ההתערבויות, ואיזה סוג של תוצאות דיווחו החוקרים בעשור האחרון. החוקרים ביצעו חיפוש שיטתי במספר מסדי נתונים מובילים, בהתאם להנחיות PRISMA ולרישום מוקדם ב-PROSPERO, וכללו רק מחקרים שבהם משחק התפקידים היה מרכיב מרכזי ולא שולי בהתערבות. מתוך מאות מאמרים שנסקרו, קבוצה נבחרת עברה חילוץ נתונים מפורט וניתוח איכות מתודולוגית מותאם-עיצוב.
מעבר לתמונת המצב הקלינית, המאמר בוחן גם שאלות עומק: האם משחק תפקידים הוא טכניקה אוניברסלית שניתן ליישם בכל גישה תיאורטית, או שהוא תלוי הקשר ואוריינטציה? כיצד השתנתה השיטה בעידן הטיפול המקוון? ואילו חסרים מתודולוגיים עדיין מונעים ביסוס מדעי מלא של יעילותה? התשובות חושפות תמונה מורכבת ומרתקת של תחום שממשיך להתפתח.
