הארכאולוגיה היא תחום שעוסק בדברים: כדים, חרסים, גרגרי אבקה, שרידי קיר. אבל מה בעצם קורה ברגע שבו חפץ שנקבר באדמה הופך ל"ממצא"? ומה מאפשר לנו לשאול "מהו הדבר הזה?" ולקבל כתשובה מילה פשוטה כמו "כד", בלי לתהות על המילה עצמה? בשנים האחרונות החוקרים פונים אל האונטולוגיה כדי לשחרר את הדיסציפלינה ממורשתה המודרנית והקולוניאלית, אך ייתכן שהפנייה הזאת מדלגת על שאלה בסיסית יותר.
המאמר שואל מה נשאר בלתי מנוסח בלב המחקר הארכאולוגי, גם כשהוא מנסה לחשוב מחדש על עצמו. כדי לבחון זאת הוא נשען על הפילוסופיה של מרטין היידגר, ובמיוחד על ההבחנה בין ההוויה לבין הישים. מתוך כך הוא קורא בעיון ביקורתי את הגישות המרכזיות בארכאולוגיה העכשווית, מאלו שמושפעות מהפנייה האונטולוגית באנתרופולוגיה ועד לחומרנות החדשה ולריאליזם הספקולטיבי. הוא משווה אותן לניסיונות המוקדמים של ארכאולוגים "היידגריאניים" משנות התשעים, ובוחן את היחס בין מבנה הדבר למבנה המשפט.
הקריאה הפילוסופית הזאת מציעה דרך אחרת להתבונן במה שארכאולוגים עושים כשהם כורעים בחפירה עם מרית ביד. היא מעלה גם שאלה על האופן שבו אנחנו מתמודדים עם עבר קולוניאלי של דיסציפלינה, ועל מה שנדרש כדי באמת לקחת ברצינות את המקורות שלה.
