מה קורה לדימוי הגוף של נערה כשהיא לומדת להכות ולהיחבט, ובו בזמן גדלה בתוך חברה שמצפה ממנה להיראות רזה ועדינה? קראטה, ובפרט הסגנון התובעני של קיוקושינקאי, דורש כוח, שרירים ועמידה בקטגוריות משקל, ולעיתים גם מכות ממשיות בגוף. איך מתמודדות מתבגרות עם הפער בין הדימוי הגברי המוצמד לענף לבין הציפייה החברתית מנשים להיות רזות ונשיות "כראוי"? האם חליפת האימון האחידה משמשת מקום מפלט שוויוני, או שהיא רק עוד גורם המערער את תחושת הנשיות? ומה קורה כשמתקרבת תחרות, ויש צורך לרדת במשקל בתוך ימים ספורים?
מאמר זה בוחן שאלות אלה דרך ראיונות עומק עם עשר ספורטאיות קראטה בגילי ההתבגרות, המתאמנות שנים רבות ומחזיקות בדרגות חגורה גבוהות. באמצעות ניתוח איכותני של החוויות שלהן, נבחנת המשמעות שהן מייחסות לגופן, ליחסן לחליפת האימון, לתזונה ולירידה במשקל לקראת תחרויות, לקונפליקט סביב פיתוח שרירים, ולתפקידו של המאמן בהתמודדות עם לחצים אלו. כמו כן נבדק כיצד הענף נתפס כ"גברי" הן בעיני הסביבה החיצונית והן בתוך הדוג'ו עצמו, ואיך זה משפיע על יחסי הכוח בין המתאמנים והמתאמנות.
המחקר מציע הצצה נדירה אל עולמן הפנימי של מתבגרות המנווטות בין זהות ספורטיבית תובענית לבין נורמות חברתיות מגדריות, ופותח פתח לחשיבה מחודשת על מקומם של ענפי ספורט "גבריים" בעיצוב תפיסת הגוף והזהות של נערות.
