הדרכת הורים היא חלק מהותי מעבודתו של המטפל באמנות, ובכל זאת במשך שנים נחשבה לשלוחה צדדית של הטיפול בילדים. מטפלים צעירים מתארים תחושה של עמידה למבחן מול הורים, קושי ליצור ברית טיפולית וחוסר בכלים, וגם מטפלים ותיקים נוטים להישען כמעט רק על שיחה. מה קורה כאשר מכשירים סטודנטים להדרכת הורים דרך אמנות, ולא רק דרך קריאה ודיון?
המאמר בוחן קורס ייחודי בתוכנית להכשרת מטפלים באמנות, שבו הסטודנטים יוצרים בחומרים כמו חמר, צבעים ופלסטלינה, פוגשים את ילדותם ואת הוריהם הפנימיים, ורק אחר כך מחברים את החוויה לידע תיאורטי. השאלה המרכזית היא כיצד למידה חווייתית משולבת אמנות משפיעה על עמדתם הטיפולית של הסטודנטים מול הורים, ועל תחושת הסמכות והמסוגלות המקצועית שלהם בשדה.
המחברות מציגות את מבנה הקורס ואת תכניו, מתארות את ארגון חדר הלמידה ואת חומרי האמנות, ומביאות התנסויות אישיות של סטודנטיות, יצירותיהן ודבריהן בראיונות. הקריאה מזמינה להציץ אל הסטודיו שבו מרצה, סטודנט ויצירה נפגשים במשולש יחסים מורכב, ולשאול מה קורה כשהמטפל לומד להתבונן קודם כול בעצמו.
