כשחכמי המשנה והתלמוד קבעו שתפילין נכתבות על "קלף", מזוזות על "דוכסוסטוס" וספרי תורה על "גויל", הם לא טרחו להסביר מה ההבדל. הם הניחו שכולם יודעים. אלא שכבר בימי הגאונים והראשונים נחלקו הדעות, ושני מחנות הציעו הסברים הפוכים זה לזה. גם חוקרי זמננו הציעו שורה של אטימולוגיות יווניות וארמיות, ואיש לא הכריע. כך נשארו שלושה מונחים יסודיים בהלכת הסת"ם בלי פירוש מוסכם.
השאלה שעומדת במרכז המאמר פשוטה לניסוח: מה בעצם היו שלושת סוגי העורות האלה בתקופה שבה נוצרו המקורות התנאיים? כדי לענות עליה לא די בעוד עיון בפירושי הראשונים. המאמר פונה אל העדות החומרית עצמה, אל התפילין, המזוזות והמגילות שנשתמרו במדבר יהודה ושנכתבו בסמיכות בזמן ובמקום לחכמים שדיברו עליהם. עשרות יריעות נבדקו במיקרוסקופ ובשיטות ספקטרוסקופיות, והבדיקה התייחסה למין החיה, לעובי העור, לשכבותיו, לדרך עיבודו ולצד שעליו נכתב הטקסט.
המעקב אחרי הבדיקות האלה מחבר בין עולם הארכיאולוגיה והמעבדה לבין עולם ההלכה והפילולוגיה, ומציע דרך חדשה לקרוא מקורות עתיקים שנראו סתומים. בסוף הדרך מחכה גם נספח על שיטתם של רבנו גרשום ורש"י, שמעלה שאלה מפתיעה על מה שכבר נאמר לפני כאלף שנה.
