ילדים בגיל הרך שמתקשים לווסת רגשות, להכיל תסכול או להסתגל לשינה, לאכילה ולגמילה לא סובלים לבד. לעתים קרובות ההתנהגות הסוערת שלהם היא שפה סמלית שמספרת על הקשר עם ההורה, על ציפיות שלא התממשו, על כאב והתאמה שלא תמיד מצליחה. מה קורה כשמטפלים לא רק בסימפטום, אלא בקשר עצמו, ומכניסים לאותו חדר את האם והילד יחד?
המאמר מתאר התערבות קבוצתית שפעלה במכון להתפתחות הילד בבני ברק, באוכלוסייה חרדית ברובה. שש אימהות וילדיהן, בני ארבע עד חמש וחצי, השתתפו ב־20 מפגשים שבועיים. מפגשים דיאדיים של אם וילד התחלפו במפגשי הדרכה לאימהות בלבד, בהנחיית עובדת סוציאלית ופסיכולוגית התפתחותית. השאלה המרכזית היא האם מסגרת קבוצתית, שבה אימהות צופות זו בדיאדה של זו ומזהות בה משהו מעצמן, יכולה להעמיק את ההבנה של הקשר עם הילד ולשנות אותו.
המאמר מציג את הרקע התיאורטי, את תהליך ההערכה ואת מבנה המפגשים, ומביא שתי דוגמאות מפורטות מהתהליך הטיפולי. בין הנושאים: איך זיכרונות ילדות של אם משפיעים על האופן שבו היא רואה את ילדה, מה קורה כשהאבות נעדרים מהמרחב הטיפולי, ואילו שאלות נשארות פתוחות לגבי גבולות הגישה.






