במרס 2020 עברו מוסדות ההשכלה הגבוהה בישראל בן לילה ללמידה מרחוק, בלי הכנה ובלי זמן לחשוב. אבל איך מעבירים בזום קורס שכל כולו התנסות בחומר, במרחב משותף ובנוכחות של אחרים? בהוראה של טיפול באמצעות אמנות, הכיתה היא הרבה יותר ממקום שבו מקשיבים להרצאה. יש בה שולחנות עם חומרי יצירה, טקסים קבועים, מעגל התבוננות ביצירות וכללים שקטים שיוצרים תחושת ביטחון. מה קורה לכל זה כשהסטודיו מתכווץ לפינה בסלון או לחדר השינה, ולפעמים גם ילד מסתובב ברקע?
המאמר בוחן את השאלה דרך מושג הסטינג, מסגרת הכללים, ההסכמות והמרחב שעליה נשען הטיפול והוראתו. השאלה המרכזית היא אילו מרכיבי סטינג אפשרו למידה בזמן המעבר לזום, וכיצד התאימו המרצות את ההוראה למשבר שנמשך זמן רב מהצפוי.
הנתונים נאספו בקיץ 2021, לאחר החזרה ללמידה פרונטלית, מתוך חוויותיהן של מרצות וסטודנטיות בתוכנית ללימודי טיפול באמצעות אמנות. הקול של שתי הקבוצות מאפשר מבט כפול: של מי שבנו את השיעור ושל מי שהתנסו בו מהצד השני של המסך. התמונה שעולה היא של חרדה והלם לצד המצאתיות, מכתבי הכנה, טקסי מעבר, שולחנות חומרים ביתיים, וגם תהיות לגבי מה בכלל נשאר מהמקצוע כשהוא נמסר דרך מצלמה.
