בבתי ספר ולדורף ההצגה אינה אירוע חגיגי שמתלווה ללימודים אלא חלק מהם, וכך גם בהכשרת המורים שנועדה לאותם בתי ספר. במכללה האקדמית לחינוך ע"ש דוד ילין בירושלים מגיעים הסטודנטים במסלול חינוך ולדורף לשנה הרביעית ומעלים יחד הצגה גדולה, פרויקט כיתתי שכל חברי השנתון שותפים בו: כותבים, מביימים, בונים תפאורה, מלחינים ועומדים על הבמה. יום לימודים שלם מוקצה לעבודה הזאת, ולצידו ימים מרוכזים של חזרות.
השאלה שמעסיקה כאן היא מה עושה פרויקט כזה למי שעובר אותו, ובעיקר מה הוא מותיר אצלו כשהוא כבר עומד בכיתה מול ילדים. האם שעות ארוכות של עבודה על מחזה הן הכשרה מקצועית לכל דבר, או מותרות אומנותיות שגוזלות זמן מלימודים אחרים? כדי לבדוק זאת נקראו כמאה ועשרים עבודות רפלקטיביות שכתבו בוגרי המסלול בארבעה שנתונים רצופים, עם סיום הפרויקט, ונותחו בשיטת הניתוח הנושאי כדי לאתר את התמות החוזרות בדבריהם.
הדיון נפתח בעקרונות שעליהם מושתת חינוך ולדורף, ובהם המחשבה ההתפתחותית, הראייה ההוליסטית של הילד ומקומה המרכזי של החוויה האומנותית, וממשיך במאפייני ההכשרה שנגזרת מהם: דגש על התפתחות פנימית, פיתוח כשרים אומנותיים, התבוננות בילדים וטיפוח הקשבה ושיח. על הרקע הזה נפרשת תמונה מפורטת של מה שעלה מדברי הסטודנטים עצמם, לטוב ולרע.
