כולנו מכירים את ההנחה שיש דברים שאין להם מחיר. חיי אדם, שלמות הגוף, כבוד. ובכל זאת, כשהמשפט בא להגן על הדברים האלה, הוא עושה זאת בעיקר בדרך אחת: כסף. בית המשפט פוסק סכום, הסכום עובר מן המזיק אל הניזוק, והתיק נסגר. כאן נפתחת בעיה שקל לפספס. אם ניתן לבטא פגיעה בגוף בסכום כספי, אולי מעולם לא היה לגוף אותו ערך שאינו ניתן לכימות; ואם אי אפשר, אז מה בכלל אנחנו עושים כשאנחנו מפצים?
השאלה שמובילה את הדיון היא מה בדיוק הכסף עושה כשהמשפט משתמש בו, והאם ההבנה המקובלת של כסף, כאמצעי שקוף ואדיש שכל תפקידו להמיר איכויות לכמויות, מספקת. זו שאלה שאינה מופנית רק לפיצויים. היא נוגעת גם למקומן של חשבונאות מנטלית, מתנות חתונה, דמי כיס, כספי ביטוח, קנסות ושכר מינימום, ולשאלה מדוע סכום זהה בדיוק נראה לנו לגיטימי בהקשר אחד ומוזר או אסור בהקשר אחר.
הבחינה נעשית בשני מהלכים. תחילה מועמדות זו מול זו שתי תפיסות של כסף, מתוך הפילוסופיה, הסוציולוגיה והתאוריה המשפטית, ונבדק איזו מהן מתארת נכונה את מה שאנשים ומערכות משפט באמת עושים בכסף. אחר כך מועמדות התפיסות האלה למבחן מול שלוש תזות מרכזיות על הקשר שבין זכות שנפגעה לבין הסעד שניתן בגינה, ומול דוקטרינות מוכרות מדיני הנזיקין, מן המשפט הפלילי ומדיני העבודה.
