מה קורה כשמטפל ומטופלת מחליטים לכתוב יחד, לאורך שנים, את סיפור חייה של המטופלת? הכתיבה היא דרך מוכרת לארגן חוויות ולהעניק להן משמעות, אבל כמעט לא נחקר מה קורה כשהיא הופכת למפעל משותף בין שני אנשים בתוך טיפול ארוך טווח. במרכז המאמר עומדת הרעיון שהעצמי איננו קול אחד אלא מקהלה שלמה של קולות, ולעיתים הקולות האלה מתנגשים זה בזה ומעוררים מצוקה.
המאמר שואל כיצד מתפתחים תהליכים נרטיביים, דיאלוגיים ויחסיים בתוך טקסט אוטוביוגרפי שנכתב במשותף על ידי מטפל ומטופלת. מדובר באישה שחיה שנים רבות עם מצוקה נפשית ועם אבחנות פסיכיאטריות, ושהסיפור שלה התארגן בראשית הדרך סביב מחלתה.
החוקרים עקבו אחר טיפול שנמשך מסוף 2019 ועד תחילת 2025, ובתוכו כשנתיים של כתיבה משותפת, בעיקר במרחב דיגיטלי משותף ובין המפגשים. התוצר היה אוטוביוגרפיה של כ-120 עמודים. המטפל והמטופלת, שהיו גם שותפים למחקר, קראו את הטקסט שוב ושוב, קידדו קטעים משמעותיים וזיהו בו עמדות ונושאים מרכזיים, תוך התייחסות מפורשת ליחסי הכוח ביניהם. התוצאה היא מבט נדיר מבפנים על מפגש בין טיפול, כתיבה ושאלת הזהות, ועל מה שקורה לסיפור כשכותבים אותו בשניים.
