מה קורה כשאדם החי בעוני נכנס להליך משפטי ונאלץ "לתרגם" את חייו לשפה מקצועית שאינה שלו? בדומה לכתיבת קורות חיים, ההליך המשפטי דורש לבחור עובדות, לצמצם הקשרים ולהציג אדם כרצף של החלטות רציונליות, גם כשמרחב הבחירה שלו צר מאוד. דוחות רשמיים נחשבים ל"ראיות אובייקטיביות", ואילו קולו של הפונה נדחק הצידה. כך עלולה חוויית הייצוג עצמה לשחזר את היחסים המוחלשים והמנוכרים שבהם הפונים פוגשים את הרשויות.
המאמר שואל כיצד עריכת דין קהילתית, הפועלת כדי לשנות מבנה כוח בחברה, יכולה ללמוד מ"פרדיגמה מודעת עוני", גישה שהתפתחה בעבודה סוציאלית והפכה לשיטת עבודה מרכזית של משרד הרווחה. מה ההבדלים בין שני התחומים, היכן הם נפגשים, ואילו דילמות מתעוררות כשעורכי דין מנסים לפעול יחד עם קהילה ולא במקומה?
המחברת בוחנת את הקשר בין שתי הגישות באמצעות ניתוח מושגי והשוואה בין עקרונותיהן, ונעזרת בספרות משפטית וחברתית. כדי להמחיש את הדברים היא מביאה מקרה בוחן של מאבק משפטי של אימהות חד־הוריות לדיור ציבורי, מאבק שבו נחשפת המשמעות המעשית של הידע שנולד מקרבה לחיי העוני. המאמר מציע גם כלים להתמודדות עם הפער בין האידיאל הקהילתי לבין עומס העבודה והמגבלות של הפרקטיקה היומיומית.
