כמעט כל מורה מכיר את הרגע שבו תלמיד מציץ אצל חברו, מעתיק פסקה מהאינטרנט או שולח תשובה בהודעה. בעידן שבו אפשר להעתיק, לערוך ולהפיץ כמעט כל תוכן בלחיצת כפתור, הגבול בין עזרה הדדית לבין רמייה נעשה מטושטש, ולא תמיד ברור אם הכלים הדיגיטליים רק מקלים על הונאה או משנים את הדרך שבה ילדים מבינים אותה. האם תלמידים מרגישים שמה שהם עושים אינו ראוי, ועדיין עושים זאת? והאם התשובה תלויה בסוג ההונאה ובשאלה אם נעזרו במסך?
המחקר בוחן תפיסות של תלמידי כיתות ח' כלפי ארבעה סוגי הונאה בלמידה: העתקה, פלגיאריזם, פברוק מידע וסיוע לאחרים. החוקרים התעניינו בשלושה מדדים: עד כמה ההתנהגות נפוצה לדעת התלמידים, עד כמה היא נחשבת לגיטימית, וכמה גדול הפער בין השניים. לצורך כך נכתבו שמונה תרחישים קצרים מעולמם של בני נוער, כל סוג הונאה בגרסה עם כלים דיגיטליים ובגרסה בלעדיהם. 127 תלמידים מבית ספר על-יסודי בצפון הארץ השיבו על שאלון אנונימי, והתרחישים נוסחו כך שיקטינו את הרצון לרצות את החוקרים. המאמר הוא פיילוט למחקר רחב יותר, והוא נשען על מסגרת תיאורטית מוכרת של סוגי הונאה ועל רעיונות על האופן שבו אנשים "מעגלים פינות" ועדיין שומרים על דימוי עצמי חיובי.
