בכל יום מתנהלים בבתי המשפט אלפי הליכים שבהם נאסף מידע עשיר: על כשלים בטיפול של שירותי הרווחה, על תלונות שהמשטרה לא טיפלה בהן, על נהלים עמומים ועל נזקים אנושיים וכלכליים. אחרי שפסק הדין ניתן, המידע הזה, שנאסף במימון ציבורי ניכר, כמעט תמיד נזרק, ולעיתים אף נחסם לעיון. האם מערכת המשפט יכולה להיות לא רק כתובת לסעד בדיעבד, אלא גם גורם שמונע עוולות מראש?
המאמר שואל כיצד אפשר להפוך את המידע שמצטבר בהליכים משפטיים לכלי לשיפור פעולת הרשויות, ומהם הבסיס הנורמטיבי והמחסומים לכך. כדי לבחון זאת הכותבים בוחנים הליכים שבהם תיקון המערכת כבר משולב בהליך, כמו עתירות מנהליות ותביעות נזיקין נגד המדינה. הם גם מאתרים ומנתחים עשרות פסקי דין שבהם שופטים הורו להעביר את פסק הדין לגורם אחר, ממחוקק ועד רשות המס והמשטרה. על בסיס זה הם משרטטים קווי מתאר למערכת מידע מרכזית, שבה עיבוד נתוני עתק ובינה מלאכותית עשויים להפוך ניתוח של מסמכים משפטיים לזול ויעיל. הם משווים את הרעיון למנגנוני בטיחות ברפואה ובתעופה, ומעמתים אותו עם שאלות קשות של הטיית מידע, סמכות חוקית ופרטיות.
ההצעה נוגעת בשאלות יסוד על תפקידה של מערכת המשפט: אשמה מול אחריות, עבר מול עתיד, ענישה מול תיקון. היא מעניינת כל מי שחושב על הדרך שבה מדינה לומדת מטעויותיה.
