מרצה במכללה להכשרת מורים אינו רק מלמד. הוא גם חוקר, מנהל, מנחה סטודנטים ונדרש לעמוד בציפיות של מוסד, של תלמידים ושל הורים. כיתות צפופות, עומס עבודה, לחץ זמן ותנאים פיזיים חסרים הופכים את המקצוע לקרקע פורייה לשחיקה: תשישות רגשית, ריחוק ציני מהסטודנטים ותחושה הולכת וגוברת שהעבודה אינה מניבה הישגים. אבל לא כל מי שעובד בתנאים קשים נשחק באותה מידה, ונשאלת השאלה מה מבדיל בין מי שקורס תחת הלחץ לבין מי שמצליח לשמור על חיוניותו.
המחקר שואל האם תכונות אישיות, כמו נוירוטיות, מוחצנות, פתיחות, נעימות ומצפוניות, והאם התמיכה שהמרצה מקבל ממשפחה, מחברים ומעמיתים, יכולות לשמש מעין שכבת הגנה בין הלחץ בעבודה לבין השחיקה. כדי לבחון זאת נאספו נתונים מ־340 מרצים שנבחרו באקראי משלוש מכללות לחינוך בניגריה, באמצעות שאלונים מוכרים למדידת אישיות, לחץ תעסוקתי, תמיכה חברתית ושחיקה. הניתוח נערך ברגרסיות היררכיות, שבהן הוכנסו בהדרגה המשתנים הדמוגרפיים, הלחץ, האישיות, התמיכה החברתית והאינטראקציות ביניהם, כדי לבדוק מה תורם כל גורם לכל אחד משלושת ממדי השחיקה.
ברקע עומדת תיאוריית ההתאמה בין האדם לסביבה, שלפיה הלחץ אינו נובע מהסביבה לבדה ולא מהאדם לבדו, אלא מן המפגש ביניהם. מכאן נגזרת שאלה מעשית מאוד עבור מכללות, יועצי קריירה ואנשי משאבי אנוש: האם כדאי להשקיע בשינוי תנאי העבודה, בחיזוק הרשתות החברתיות של המרצים או בהיכרות טובה יותר שלהם עם האישיות שלהם עצמם?
