כשהילדים מתקרבים לבגרות, ההורות משתנה מהיסוד. המתבגרים כבר לא צריכים הורה שמחזיק להם את היד, אבל גם לא ממש מוכנים לעמוד לבד. ההורים נמצאים באמצע: עליהם להחליט מתי לתמוך, מתי לשחרר ואיפה להציב גבול. רוב המחקר על הורים למתבגרים התמקד בקשיים ובמדגמים קליניים, וכמעט לא נשאל מה עובר על הורים רגילים מהאוכלוסייה הכללית ומה קורה בזמן הזה לאיכות החיים שלהם.
המחקר הנוכחי יצא לבדוק כיצד הורים למתבגרים בשלב המאוחר של ההתבגרות, בני 16 עד 19, חווים את תפקידם ההורי ואת איכות חייהם, וכיצד חוויות אלה מושפעות מהמצב ההתפתחותי, החברתי והבריאותי של ילדיהם.
החוקרים בנורווגיה ראיינו חמישה עשר הורים, ביניהם אב אחד, בראיונות עומק חצי־מובנים בזום. ההורים גויסו דרך פייסבוק ושיטת כדור השלג. הראיונות הוקלטו ותומללו, והחוקרים ניתחו אותם בניתוח תמטי בהשראת גישה פנומנולוגית־הרמנויטית, כדי להבין את העולם הפנימי של ההורים כפי שהם עצמם מתארים אותו. מה הם סיפרו על השמחות, על החששות ועל הרגע שבו צריך לעצור ולהניח לילד ללכת?






