אנשים החיים עם מחלת נפש חמורה מוצאים את עצמם לא פעם בימים ריקים: שעות רבות של שינה, טלוויזיה, ונתק הדרגתי מכל מה שנותן לחיים טעם ומשמעות. בקנדה פותחה התערבות שנועדה להחזיר אותם לפעילות, והיא כבר תורגמה והותאמה לאיטלקית, לצרפתית, לגרמנית, למנדרין ולספרדית. אבל מה קורה כשמנסים להעביר כלי כזה אל מערכת השיקום הישראלית, עם השפה, התרבות והמבנה הארגוני שלה? האם אפשר להישאר נאמנים למקור ועדיין לדבר אל המטפלים ואל המשתמשים כאן?
המאמר בוחן את השאלה כיצד ניתן להתאים תרבותית התערבות עיסוקית מבוססת ראיות לשירותי השיקום הפסיכיאטרי בישראל, ומה נדרש כדי שמרפאות בעיסוק יוכלו להשתמש בה בפועל בקהילה. התהליך נשען על תרגום לעברית ובדיקה לשונית של התרגום בידי מרפאות ותיקות, ועל סקר קצר בקרב מרפאות בעיסוק. בלב המחקר עמדה קבוצת מיקוד של חמש מרפאות בעיסוק מומחיות, שהתנסו בהתערבות עם עשרות לקוחות, נפגשו לאורך שנה, ותיעדו את מה שעבד, את מה שהכביד ואת מה שהפתיע אותן.
מעבר לשאלות של מילים ומונחים, העבודה נוגעת בשאלות רחבות יותר: איך נראית זהות מקצועית בשיקום, עד כמה מותר למטפלת להתעניין בתחומי חיים רחבים של הלקוח, ומה קורה כשמבנה השירותים אינו תואם את הנחות היסוד של הכלי שיובא מחוץ לארץ. למי שעובדים בשיקום, בריפוי בעיסוק או בהטמעת התערבויות בין תרבויות, זו הצצה מעניינת אל מה שקורה בדרך שבין מדריך שנכתב בקנדה לבין חדר טיפול בישראל.
