מה קורה כשסדרת פשע דנית קודרת, איטית ושקטה, שבה חוקרת מסתובבת בסוודר סרוג תחת שמיים אפורים, נוחתת באיסטנבול? בשנת 2014 ערוץ Kanal D שידר עיבוד טורקי מורשה לסדרה "Forbrydelsen" (הרצח), ובוטל אחרי חמישה פרקים בלבד. העלילה כמעט לא השתנתה, ובכל זאת משהו בצפייה הרגיש זר לחלק מהמבקרים. מה בדיוק לא עבד: התסריט, הדמויות, או משהו עמוק יותר בתמונה, בצליל ובמשחק?
המאמר מציע לבחון את השאלה דרך הסגנון עצמו. בשיח על זרימת תוכן טלוויזיוני בעולם נהוג לדבר על "קרבה תרבותית", כלומר על כך שקהלים נמשכים למה שמרגיש להם רלוונטי. כאן נשאלת שאלה נוספת: האם יש גם "קרבה אסתטית", והאם סגנון חזותי וקולי מקומי הוא שכבה מרכזית בהתאמה של פורמט זר? ומה קורה כשמפיקים מנסים לשמור על נאמנות למקור ובו בזמן להתאים אותו לטעם המקומי?
המחברת מתחילה בתיאור הסגנון הטלוויזיוני הרווח בטורקיה, מקצב ההפקה השבועי ועד המורשת הקולנועית של "ישילצ'אם" והמסורת המלודרמטית. אחר כך היא משווה בין סצנות נבחרות בשתי הסדרות, כגון מסיבת הפרידה, גילוי הגופה והזיהוי בחדר המתים. ההשוואה בוחנת מקום, תאורה, תלבושות, צבע ומשחק, ומתייחסת אליהם כקודים אסתטיים. התוצאה היא מבט אחר על המפגש בין הנורדיק נואר לבין הטלוויזיה הטורקית.






