רוב הביקורת על התרבות הצרכנית יוצאת מנקודת הנחה שהבעיה היא המטריאליזם עצמו, כלומר החשיבות שאנחנו מייחסים לחפצים. אבל אם רוב הצרכנים אינם מוכנים לעזוב את השוק, ואם הכלכלה כולה נשענת על צריכה, אולי כדאי לשאול שאלה אחרת: האם אפשר לשמור על מקום מרכזי לחפצים בחיינו ובכל זאת לצרוך פחות ולפגוע פחות בכדור הארץ? והאם מה שנראה כהתנגדות למטריאליזם הוא לעיתים סוג אחר שלו?
המאמר מנסה לענות על השאלה הזאת דרך אנשים שחיים מחוץ לדפוס הצבירה המוכר, אך נשארים בתוך השוק: פשטנים פולנים, שרבים מהם זוכרים את ימי המחסור, התורים והחנויות הריקות של פולין העממית, ואחר כך גם את גלי הצריכה של שנות ה-90. החוקרת מבקשת להבין איך ההיסטוריה הקולקטיבית הזאת עיצבה את היחס שלהם לדברים, ומה אפשר ללמוד מכך על מה שהמטריאליזם יכול להיות, ואולי כבר הוא.
המחקר התבסס על אתנוגרפיה של שנתיים. הוא כלל תצפית משתתפת, עשרות ראיונות עומק עם 22 פשטנים, רובם נשים, בני 26 עד 45, וכן צילום וניתוח של חפציהם והערות שדה. הניתוח נעשה בגישה של תאוריה מעוגנת-שדה. הדיאלוג עם הפילוסופיה של החומרניות החדשה והעיסוק בשאלות של קיימות, מדידה ושיווק מעוררים תהייה על ההגדרות הקיימות של מטריאליזם ועל הכלים שבהם אנחנו מודדים אותו.
