המילה "העצמה" נשמעת בכל מקום, מבריאות הנפש ועד פוליטיקה, אבל מה היא אומרת בפועל למי שחי עם מחלת נפש קשה? ההגדרות רבות ומתחרות, והכלים שנועדו למדוד אותה נבדלים זה מזה עד כדי כך שקשה למצוא ביניהם מכנה משותף. רובם גם פותחו בתרבות אחת, בעיקר בארצות הברית, ואין ודאות שהם משקפים את מה שאנשים במקומות אחרים חווים כהעצמה. עוד נשאלת השאלה אם מדידה כזו מביאה בחשבון את היחסים עם אנשי המקצוע ואת התמיכה שהסביבה מציעה, ולא רק את תחושת הביטחון של הפרט.
המאמר שואל אם אפשר לבנות שאלון להעצמה שמבוסס כולו על דבריהם של אנשים עם ניסיון אישי של מחלת נפש קשה, ואם שאלון כזה יעמוד במבחני המהימנות והתוקף המחמירים של תחום המדידה בבריאות. החוקרים יצאו ממחקר מיפוי מושגים קודם, שבו עשרות אנשים עם מחלת נפש קשה מיפו מה העצמה אומרת בעיניהם, והפכו את ההיגדים שעלו שם לפריטי שאלון. את הטיוטות העבירו לעמיתים מתנועת משתמשי הפסיכיאטריה ולוועדת פיקוח של אנשים עם ניסיון אישי, ולאחר מכן שלחו את השאלון לכמה מאות משתמשי שירותים ברחבי הולנד.
בשלב השני נעזרו החוקרים בנתונים מניסוי מבוקר אקראי של תוכנית החלמה שמנוהלת בידי משתמשים. כך בדקו את המבנה הפנימי של השאלון, את אופן ההשוואה שלו לכלים מוכרים אחרים, את יציבותו לאורך זמן ואת רגישותו לשינוי. התוצאה היא כלי חדש עם תמונה מעניינת של מה שנמצא בלב החוויה של העצמה.
