הפרעת קשב וריכוז (ADHD) מוכרת בעיקר כהפרעה המשפיעה על קשב, היפראקטיביות ואימפולסיביות, אך מחקרים רבים מצביעים על כך שהיא קשורה גם לתופעות רחבות הרבה יותר, מהתנהגות אגרסיבית ועד הפרעות מצב רוח וסיכון מוגבר להתאבדות. הבנה זו העלתה שאלה מסקרנת: האם תרופות אנטיפסיכוטיות, המשמשות בדרך כלל רק כמוצא אחרון לשליטה באגרסיביות אצל מטופלי ADHD שלא הגיבו לממריצים, עשויות בעצם לתרום לשיפור תמונה קלינית רחבה יותר, ולא רק לתסמינים הליבתיים של ההפרעה?
מאחר ששילוב של ממריצים ואנטיפסיכוטיים מעורר חשש ממה שמכונה "תסמונת סטימולנט-אנטיפסיכוטי", נותרה שאלת היעילות והבטיחות של גישה זו פתוחה יחסית, במיוחד לאור מנגנוני הפעולה הדופמינרגיים המנוגדים-לכאורה של שתי קבוצות התרופות. במאמר הנוכחי נערכה סקירה שיטתית שביקשה למפות את מלוא הידע הקיים בנושא, על פני קשת גילאים רחבה מגיל הגן ועד הבגרות, ועל פני שלושת דורות התרופות האנטיפסיכוטיות.
לצורך כך נסרקו אלפי מאמרים במספר מסדי נתונים מובילים, על פני תקופה של יותר משישים שנה, וזאת בהתאם לפרוטוקול PRISMA ולכלים מקובלים להערכת סיכון הטיה. מתוך מאגר עצום זה של פרסומים, רק מספר קטן של מחקרים עמד בסטנדרטים המחקריים המחמירים שנקבעו, ואפשר לחוקרים לבחון בצורה ממוקדת שאלות מרכזיות: אילו תרופות אנטיפסיכוטיות מוכיחות את עצמן כיעילות ביותר, האם קיים יתרון למונותרפיה על פני טיפול משלים, וכיצד משתנה התמונה בין ילדים למבוגרים. הממצאים שהתגלו עשויים לשנות את האופן שבו נהוג לחשוב על מקומן של תרופות אלו בטיפול ב-ADHD.
