כמעט כל רופא או חוקר צעיר מכיר את הרגע הזה: המועד האחרון להגשה לכנס מתקרב, הנתונים עוד לא סגורים, המשוב מהמנטור מתעכב והסטטיסטיקאי מבקש חודש מראש. תקציר כנס נראה כמו משימה קטנה, אבל הוא מושך אחריו שעות רבות של עבודה, ערבים וסופי שבוע, ומשתתפים רבים מעורבים בו. למרות זאת, כמעט אין הכשרה מסודרת שמלמדת איך עושים זאת נכון, ורוב הידע מועבר "תוך כדי תנועה".
המאמר שואל מה באמת קורה בין מנטור למנטי לאורך תהליך הגשת תקציר: אילו קשיים עולים, מה מקל ומה מקשה, איזו תועלת כל צד רואה בתהליך, ומה היו רוצים ללמוד לפני שמתחילים.
כדי לבדוק זאת עקבו החוקרים אחרי 14 זוגות מנטור-מנטי במרכז רפואי שלישוני גדול, מתחומי התמחות שונים. כל אחד מהמשתתפים רואיין בנפרד, מבלי לדעת מה השיב בן הזוג, פעם אחת על חוויות מהעבר ושוב בכמה נקודות זמן סביב הגשה אמיתית, מחודש לפני המועד ועד שבוע אחריו. כך אפשר לראות את התהליך גם בדיעבד וגם בזמן אמת, משני צדי השולחן. ההגשות התנהלו בתקופה סוערת במיוחד, בעיצומה של מגפת הקורונה, והדבר הוסיף נדבך בלתי צפוי לסיפור. בסופו של דבר הצטברה תמונה מפורטת של הצד הפחות מדובר של החיים האקדמיים, ועל בסיסה נבנתה הצעה לתכנית לימודים.
