מה מניע את הצמיחה של כלכלה ענקית כמו זו האמריקאית: הכנסות שמזינות את ההוצאות, או הוצאות שאינן תלויות בהכנסה ומושכות אותה אחריהן? בתוך הביקוש הכולל יש חלק שנגרר אחרי התוצר, ויש חלק שפועל כמעט בנפרד ממנו. הוא כולל למשל יצוא, הוצאה ממשלתית, בנייה למגורים ומחקר ופיתוח. השאלה כיצד שני החלקים האלה קשורים זה לזה לאורך עשורים חשובה להבנת הצמיחה, והיא מעסיקה כלכלנים מזרמים שונים, מפוסט-קיינסיאנים ועד גישות שומפטריאניות וגישות המדגישות את ההיצע.
בעיה מתודולוגית מעכירה את הדיון. הביקוש האוטונומי הוא עצמו רכיב של התוצר, ולכן קשר סטטיסטי ביניהם עלול להיות תוצר של חשבונאות לאומית ולא של קשר כלכלי אמיתי. המאמר מציע לעקוף את הקושי בבדיקת הקשר בין שני סוגי הביקוש עצמם. הוא נשען על מודל הסופר-מכפיל, שלפיו הקשר ביניהם נקבע על ידי מכפיל שאינו בהכרח יציב.
החוקרים עובדים עם נתונים רבעוניים אמריקאיים מ-1960 עד 2019. הם משתמשים בכלי אקונומטרי גמיש, מבחן קואינטגרציה קוונטילי, שמאפשר לבדוק אם הקשר משתנה בין תקופות של מיתון, רגיעה ושגשוג. הם מוסיפים בדיקות עמידות ובחינה של כיוון הסיבתיות בין המשתנים. התמונה שמתקבלת נוגעת בשאלות ותיקות בכלכלה: מה בעצם מוביל את מה, ועד כמה הקשר יציב לאורך זמן.






