ליגנין הוא החומר הארומטי הנפוץ ביותר בטבע. הוא חלק מהעץ ומהצמחים, ובתעשיית הנייר הוא נשרף לרוב כדי להפיק אנרגיה. אבל בתוכו חבויים אבני בניין כימיות שבהן משתמשים בטעמים, בבשמים, בתרופות ובפלסטיקים: מהוונילין שבעוגיות ועד חומצות שמשמשות לייצור ניילון. הבעיה היא שהדרך מהליגנין למוצרים האלה עוברת בדרך כלל בכימיקלים קשים, בחום גבוה ובחומרי גלם שמקורם בנפט, כך שהמהלך כולו מאבד חלק גדול מהיתרון הירוק שבו.
הסקירה הזאת שואלת אם אפשר לעשות את זה בעזרת יצורים חיים. אילו חיידקים, שמרים, פטריות ואנזימים יודעים להפוך מולקולות קטנות שמקורן בליגנין, כמו ונילין, גוואיאקול, אאוגנול וחומצה פרולית, לחומרים בעלי ערך גבוה יותר, ומה עדיין חסר כדי שהדבר יתרחש בקנה מידה אמיתי.
הכותבים עברו על מחקרים שפורסמו בעיקר בשש השנים האחרונות, אחד אחד לפי המולקולה הנבחנת. לכל תהליך הם בדקו מה בדיוק קורה בו, באיזה ריכוז ובאיזה היקף הוא נבדק, כמה זמן הוא נמשך ועד כמה הוא קרוב ליישום תעשייתי. בכל מקום שאפשר, הם הציבו אותו מול הדרך הכימית המקבילה. התוצאה היא מסע בין מעבדות, מיכלי תסיסה וזנים מהונדסים, שמאיר גם מה אפשר ללמוד מהם על עתיד הכימיה.
