"שום דבר עלינו בלעדינו" הוא סיסמה שכמעט כולם מצהירים עליה, אבל מה קורה כשמגיעים לשולחן שבו מתקבלות ההחלטות בפועל? בתחומי חיים רבים נקבעת מדיניות שנוגעת ישירות לאנשים עם מוגבלות, ובכל זאת הם מכונים בספרות המחקרית "אזרחים נעדרים". המאמר בוחן שתי שאלות שנראות פשוטות ואינן כאלה: מי בעצם מוזמן לשבת סביב השולחן, ומה קורה אחרי שהוזמנו, כלומר אילו מכשולים גלויים וסמויים מונעים מהם להשפיע באמת.
השאלה חשובה במיוחד משום שבין הקבוצות השונות יש הבדלים באינטרסים ובכוח. הורים, ארגונים שפועלים למען אנשים עם מוגבלות וארגונים שמספקים להם שירותים אינם בהכרח מייצגים את הקול של האנשים עצמם, ובתוך הקהילה קיימים גם פערי מעמד פנימיים.
הכותבים נשענים על הגישה החברתית של המוגבלות ועל ספרות מחקרית בנושא שיתוף ציבור, ולאחר מכן מביאים מקרה בוחן מישראל: הצוות הבינמשרדי שעסק באפוטרופסות ובחלופות לתמיכה והגנה על בגירים. חלק מהכותבים היו שותפים בו מבפנים, ולכן הם מציעים מבט נדיר מאחורי הקלעים של הליך אמיתי לעיצוב מדיניות, מההחלטה מי יישב בחדר ועד לפרטים כמו נוסח הקול הקורא, קצב הדיון והשפה שבה נכתבו המסמכים. עד כה לא נעשה בישראל ניסיון שיטתי לבחון את הסוגיה הזאת.
