רובנו מתנהגים יפה בפנים אל פנים, ולפעמים גם בחשבון האישי שלנו ברשת. ובכל זאת, מאחורי כינוי בדוי קורה משהו אחר. אותם אנשים נראים מוכנים לקלל, לעקוץ ולהצטרף לגל של ביקורת נוקבת, והדבר הזה מעניין במיוחד בהקשר של אינדונזיה, שגולשיה דורגו בסקר בינלאומי בין הפחות אדיבים בעולם. התופעה נוגעת לכל מי שגולל תגובות ותוהה איך נראה בהן שיח של בני אדם רגילים.
המחקר שואל כיצד אנשים שנמנעים מהתנהגות משפילה במפגש פנים אל פנים ובזהותם האמיתית מוצאים את עצמם מתיישרים עם התנהגות קבוצתית שלילית כשהם אנונימיים. מה מניע אותם, ומה תפקידה של הקבוצה בכל זה?
החוקרים בחרו בגישה איכותנית והתמקדו בארבעה משתמשים צעירים בטיקטוק ובאינסטגרם, בני נוער ובוגרים צעירים משני המינים, שהחזיקו גם חשבון אמיתי וגם חשבון אנונימי. הם ראיינו אותם בראיונות חצי מובנים על התנכלות, טרולינג, דברי שנאה, הפצת מידע כוזב וחשיפת פרטים אישיים, ועל הסיבות לאנונימיות ולהצטרפות לקבוצה. את הדברים ניתחו בניתוח פנומנולוגי פרשני, שמנסה להבין את החוויה מבעד לעיניהם של המשתתפים עצמם.
