"רייגן הוכיח שגירעונות לא משנים", כך מיוחס לסגן הנשיא דיק צ'ייני. האמירה הזו משקפת יותר מעמדה כלכלית: היא נשמעת כאמונה שהמציאות התקציבית הפסיקה לחייב אותנו. אבל אמריקה לא תמיד חשבה כך. פרנקלין רוזוולט עוד נרתע מחובות ונצמד ליושר פיסקלי גם במחיר סיכון ההתאוששות מהשפל הגדול. מה קרה בדרך? כיצד עבר הציבור האמריקני מסלידה מחוב לשוויון נפש מולו, ומה זה אומר על אופיו של העם?
המאמר מציב שאלה רחבה: האם השינוי ביחס לחוב ולמוסר ציבורי הוא סימן לשינוי עמוק באופי התרבותי האמריקני, ואיזה אופי משקפת מדינה שכל שכבותיה, מהממשלה ועד המשפחה, שקועות בגירעון חסר תקדים? כדי לברר זאת הוא חוזר אל "תנועת לימודי אמריקה" ואל מסורת ארוכה של חוקרי תרבות וחברה. הוא קורא יחד את "הקהל הבודד" של ריזמן, את "תרבות הנרקיסיזם" של לש, את בלן, קרנגי, פולני וסוזמן, ומתבונן באופן שבו הם תיארו את המעבר מ"אופי" ל"אישיות" ומתרבות של חיסכון לתרבות של שפע וצריכה.
המסע עובר דרך ענני מילים, פרסום, אשראי ותשלומים, ומגיע אל אמריקה של ימינו, אימפריה שחייבת כסף ליריבתה, אל אובדן האמון במוסדות ואל השאלה אם הרשת יכולה לשמש מקום חדש לחברה אזרחית. התמונה שמצטיירת מורכבת ומפתיעה יותר מהסיסמה שפתחה את הדיון.






