תלמידים רבים מתקשים לפתור בעיות מתמטיות המבוססות על מצבים מהעולם האמיתי, ולא פעם המוטיבציה שלהם לכך נמוכה במיוחד בהשוואה לסוגי בעיות אחרים. אך מה קורה כאשר במקום לתת לתלמידים בעיה מוכנה, מבקשים מהם לנסח בעצמם את הבעיה על בסיס תיאור של מצב אמיתי, ורק אז לפתור אותה? האם החופש הזה, לבחור כיצד לגשת למצב ואילו שאלות לשאול, יכול לשפר לא רק את התוצאה הסופית אלא גם את התחושה הפנימית של התלמיד ביחס ליכולתו ולערך שהוא מוצא במשימה?
מאמר זה בוחן שאלה זו לעומק, תוך שילוב בין שני תחומים שלכאורה מתפתחים בנפרד בספרות המחקרית: מודלינג מתמטי והצבת בעיות. המחקר נשען על תיאוריות מוטיבציה מוכרות כדי לבחון האם עצם הדרישה מהתלמיד לנסח בעיה בעצמו, ולא רק לפתור אותה, משפיעה על תחושת המסוגלות העצמית שלו, על הערך שהוא מייחס למשימה, ועל איכות הפתרון שהוא מייצר בסופו של דבר.
כדי לבחון זאת, נערך ניסוי מבוקר בקרב מאות תלמידי תיכון משלושה בתי ספר, שחולקו לקבוצות שונות שקיבלו תרחישים זהים מהעולם האמיתי, אך בתנאים שונים: חלקם התבקשו לנסח את הבעיה בעצמם, וחלקם קיבלו אותה מוכנה. האם ההבדל בגישה ההוראתית באמת בא לידי ביטוי בתוצאות, בתחושת המסוגלות ובערכי המשימה של התלמידים? התשובות, כפי שמתגלה במחקר, אינן פשוטות כפי שניתן היה לצפות.
