מערכות בריאות רבות מדברות על "העצמת מטופלים", אבל כשמנסים לברר מה המושג הזה אומר בפועל, מתברר שאין תשובה אחת. בספרות נמצאו עשרות הגדרות שונות, ובמקרים רבים ההעצמה מתוארת כמשהו שהמטפל מעניק למטופל, כאילו מדובר במוצר שמוסרים יחד עם דף מידע. מה קורה אז לתחושת חוסר האונים של האדם שמתמודד עם כאב כרוני, מחלה או נכות? ומה הקשר בין העצמה לבין מושגים כמו מוטיבציה, חוסן ומסוגלות עצמית, שנוטים להתייחס אליהם כאל מילים נרדפות?
המאמר שואל אם אפשר לבנות הגדרה מעמיקה יותר של העצמה, כזו שתהיה מוצא להערכה ולמחקר עתידי, ובעיקר שתהיה שימושית למטפלים בתחום השיקום. כדי לעשות זאת המחברים אינם עורכים ניסוי. הם מבצעים סקירה תיאורטית ביקורתית שמחברת בין הגותו של ויקטור פרנקל, תיאוריית ההגדרה העצמית, מחקרים על סבל, על הברית הטיפולית ועל אמון בין מטפל למטופל, ומתוכם מנסחת הגדרה חדשה. הדרך כוללת גם דימויים מפתיעים, ובהם חץ ואפילו אופק האירועים של חור שחור.
למי שמטפל באנשים עם מחלות כרוניות, חוקר טיפול ממוקד מטופל, או סתם תוהה למה כל כך קשה "להעצים" מישהו אחר, זו הזדמנות לבחון מחדש מושג שכולם משתמשים בו וכמעט אף אחד לא מגדיר.
