אי ספיקת לב כרונית נחשבת לאחת המחלות הקשות והיקרות ביותר של זמננו. מיליוני אנשים חיים איתה, והיא מובילה לאשפוזים חוזרים ולתמותה גבוהה. אך הלב אינו פועל לבדו. כשהוא נחלש, מערכות הורמונליות שלמות משתנות: בלוטת התריס, הורמוני המין, הורמון הגדילה, הורמונים השולטים בנוזלים ובמלח, ואפילו חילוף החומרים של הסוכר. השאלה היא אם השינויים האלה הם רק תגובה הסתגלותית למחלה, או שהם עצמם מחמירים את מצב הלב ומשפיעים על ההישרדות.
המאמר בוחן שאלה שיש לה השלכות קליניות ישירות: האם כדאי לחפש הפרעות אנדוקריניות אצל חולי אי ספיקת לב, ואם כן, האם ראוי לטפל בהן? יש לכך מחיר. טיפול הורמוני בחולה מבוגר ושברירי אינו חף מסיכונים, ובמקרים מסוימים נראה שהתיקון דווקא מזיק. הכותבים עוברים על הספרות הרפואית, ציר הורמונלי אחר ציר הורמונלי, ובוחנים את המנגנונים הביולוגיים, את הנתונים התצפיתיים, את הניסויים הקליניים ואת ההנחיות הקיימות, כולל תרופות מוכרות שמשפיעות על המערכת האנדוקרינית.
התמונה המתקבלת מורכבת וגם מפתיעה. יש הפרעות שנראה שכדאי לאתר ולטפל בהן, ויש שכנראה עדיף להניח להן. הקריאה מתאימה לרופאים, לחוקרים ולכל מי שמתעניין באופן שבו הגוף מתקשר בין איבריו.
