כשילד כותב לאט, בכתב יד שקשה לפענח, ההמלצה המקובלת כמעט אוטומטית: שיעבור למקלדת. אבל האם המקלדת באמת פותרת את הבעיה? עבור ילדים עם הפרעת קואורדינציה התפתחותית, הפרעה שמשפיעה על התנועה ועל מיומנויות יומיומיות רבות, הכתיבה היא אחד האתגרים הבולטים בבית הספר. ובכל זאת, הידע על האופן שבו הם מקלידים דל באופן מפתיע, וההמלצה להקליד נשענת על ראיות מועטות.
המחקר שואל כיצד תלמידים עם הפרעת קואורדינציה התפתחותית מתפקדים בכתיבה ביד ובהקלדה, בהשוואה לבני גילם בעלי התפתחות תקינה, והאם אחת משתי הדרכים מתאימה להם יותר. החוקרים בחנו תלמידי כיתות ד' וה' דוברי ערבית מבתי ספר רגילים בצפון ישראל. לאחר אבחון מוטורי וקוגניטיבי חולקו התלמידים לשתי קבוצות. כל תלמיד העתיק טקסט בכתב יד ובהקלדה על מחשב נייד, בשני מפגשים נפרדים, בסדר מאוזן. נמדדו מהירות הכתיבה, מידת הקריאות של כתב היד ודיוק ההקלדה, תוך התחשבות במהירות הקריאה של כל ילד.
השאלה נוגעת להורים, למורים ולמרפאים בעיסוק, ובעולם שבו מסכים הם חלק מובן מאליו בכיתה היא מזמינה לבחון מחדש עצה שנחשבת לברורה מאליה.
