בכיתות רבות בדרום אסיה התמונה מוכרת: המרצה עומד מול הלוח, הסטודנטים רושמים, שוננים ומחזירים את החומר בבחינה. במקביל, בכמה מוסדות להשכלה גבוהה בנפאל מתחילים לעבור לדרכי הוראה אחרות, שבהן הסטודנט נמצא במרכז ולא רק מקשיב. השאלה היא איך זה נראה בפועל, במיוחד במכללה קהילתית חצי עירונית שאין בה שפע של משאבים, תשתיות וציוד.
המאמר מתמקד בנקודת המבט של המורים עצמם, שפחות נשמעת בספרות המחקר. מה גורם למרצה לוותר על מעמד הסמכות המסורתי? איך מתמודדים עם כיתה צפופה, עם סטודנטים ביישנים ועם מעבדת שפה שאינה קיימת? ומה נשאר מהרעיונות של דיואי כשהם פוגשים מציאות תרבותית וכלכלית שונה מזו שבה נולדו?
החוקרים ראיינו לעומק חמישה מורים ותיקים ממכללה אחת בנפאל, שלוש נשים ושני גברים מתחומי דעת שונים, כל אחד עם ניסיון של עשור לפחות בהוראה אקדמית. הראיונות נערכו באנגלית או בנפאלית, לפי בחירת המשתתפים, והוקלטו. אחר כך נותחו בניתוח תמטי שיטתי, צעד אחר צעד, כדי לזהות את הדפוסים שחוזרים בסיפורי המורים. התוצאה היא מבט מקרוב על מה שקורה מאחורי דלת הכיתה, שם נפגשים שאיפות פדגוגיות, מגבלות מעשיות ויחסי אנוש.
