מרצים בכל רחבי האקדמיה מביטים בעבודות סטודנטים ומרגישים שמשהו השתנה: סגנון אחיד, ניסוחים מלוטשים באופן פתאומי וחשד שמא כלי בינה מלאכותית כתב את רוב הטקסט. בזמן שהשימוש בכלים האלה מתפשט במהירות, רוב המרצים עדיין לא הוכשרו לכך ולא מרגישים מוכנים. האם אפשר לעבור מהתנגדות או מקבלה עיוורת לשילוב מושכל, שבו הטכנולוגיה מחדדת חשיבה ואינה תחליף לה?
המאמר בוחן שאלה זו דרך סמינר מחקרי בתואר ראשון בחינוך בלתי פורמלי במכללה בדרום הארץ. המשתתפים היו סטודנטים בדואים, דוברי ערבית הלומדים בעברית, שפעלו כחוקרים שותפים וחקרו את השתתפות הנוער הבדואי בחינוך הבלתי פורמלי. לאורך שלבי המחקר, מבניית מערך המחקר ועד עיבוד הנתונים, שולבו כלים כמו ChatGPT ו־NotebookLM, והתהליך מופה לפי טקסונומיית בלום.
מה קורה כשסטודנטים צריכים לנסח פרומפטים, לשאול שאלות בשפה שאינה שפת אמם ולהתמודד עם כלי שלא תמיד מכיר את עולמם התרבותי? אילו הזדמנויות נפתחות ואילו פערים מתחדדים? המאמר מציע מבט מקרוב על למידה שנבנית בשיתוף בין אדם למכונה, ומעלה שאלות שרלוונטיות לכל מי שמלמד או לומד באקדמיה היום.
