באינדונזיה, אחת הכלכלות הגדולות בדרום-מזרח אסיה, יותר מ-84 מכל 100 גברים משתתפים בכוח העבודה, אך בקרב נשים המספר נמוך בעשרות אחוזים. הפער הזה אינו אחיד: בין מחוז למחוז ההבדלים בשיעור ההשתתפות הנשית גדולים מאוד, ובמקום שבו מצפים לשיפור יציב, התמונה משתנה משנה לשנה. מעבר לשאלת השוויון, השתתפות נשים בעבודה קשורה לעצמאות כלכלית, לרווחת הילדים ולצמיחה מכלילה, ולכן הבנת מקורות הפער חשובה לקובעי מדיניות ברחבי האזור.
המאמר שואל אילו גורמים באמת מסבירים את ההבדלים בהשתתפות נשים בשוק העבודה בין מחוזות אינדונזיה. החוקרים בוחנים חמישה מועמדים: נשים העומדות בראש משק בית, שכר המינימום המחוזי, נוכחות נשים בפרלמנט, תוחלת החיים של נשים ורמת ההשכלה שלהן. חלק מהמשתנים האלה נראים כמעט מובנים מאליהם, אחרים פחות, ולא בטוח שכולם יתנהגו כפי שהתיאוריה הכלכלית מנבאת.
לצורך הבדיקה נאספו נתונים רשמיים של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה של אינדונזיה עבור 34 מחוזות לאורך חמש שנים, ונותחו בשיטת רגרסיית פאנל. החוקרים השוו כמה מודלים סטטיסטיים, בחרו ביניהם באמצעות מבחנים מקובלים ובדקו את הנחות המודל. התוצאה היא תמונה שיש בה גם הפתעה אחת בולטת, כזו שמאתגרת רעיונות מוכרים על הקשר בין השכלה לעבודה.
