סטודנטים רבים כבר לא משתמשים בצ'אטבוטים כמו ChatGPT או Gemini רק כדי לסיים מטלה. חלקם מתחילים לחוש כלפיהם משהו שדומה לקרבה. כשהמערכת עונה בסבלנות, "מבינה" אותנו ונשמעת כמעט כמו אדם, קל לשכוח שמדובר בתוכנה. התופעה הזאת יכולה להביא נוחות ומוטיבציה, אבל היא גם מעוררת שאלות על עצמאות, על איזון רגשי ועל האינטראקציה החברתית של הלומדים. סקר גלובלי שמצוטט במחקר מדבר על למעלה מ-60% מהסטודנטים שחוו עלייה בתלות רגשית במערכות כאלה.
המחקר שואל מה בעצם גורם לסטודנטים להיקשר רגשית לבינה מלאכותית בחינוך. האם זו ההתלהבות מהטכנולוגיה, ההחלטה להמשיך להשתמש בה, תחושת הקרבה הרגשית, או אולי הנטייה לראות בבינה המלאכותית ישות דמוית אדם? כדי לענות על כך החוקרים שאלו את תאוריית המשולש של האהבה של שטרנברג, שמדברת על תשוקה, אינטימיות ומחויבות, והתאימו אותה לעולם הלמידה הדיגיטלית. הם הוסיפו לה את מושג האנתרופומורפיזם, כלומר ייחוס תכונות אנושיות למכונה, שהתאוריה המקורית לא התייחסה אליו.
לצורך הבדיקה נערך סקר מקוון בקרב 109 סטודנטים מכמה אוניברסיטאות במקסאר שבאינדונזיה, שכבר עושים שימוש בכלי בינה מלאכותית בלימודיהם. הנתונים נותחו במודל משוואות מבניות (PLS-SEM) כדי לבדוק אילו גורמים מנבאים תלות רגשית ובאיזו עוצמה. התשובות נוגעות לשאלה שרלוונטית לכל מי שמלמד, לומד או מפתח כלים חכמים: מה בעצם יוצר את הקשר הרגשי שלנו עם מכונה?
